אודות מניין לכו נרננה - קרליבך

אודות מניין לכו נרננה בגבעת שמואל

2007-02-19T09:38:00.000+02:00

בית הכנסת, המוכר יותר כמניין קרליבך, משמש כמרכז תורני-רוחני – תרבותי ייחודי במינו בגבעת שמואל. בית הכנסת הוקם בברכתם של רבנים מהישוב ומחוצה לה וזוכה לתהודה רבה ביישוב המתפתח בתנופה ואף מחוצה לו.

התפילות מתנהלות בנוסח הרב שלמה קרליבך ז"ל ובנוסח חסידי תוך שמחה והתלהבות גדולים המושכים ציבור מגוון ורב של מאות רבות של מתפללים מהישוב ומחוצה לו מידי שבת בשבתו ובחגי ישראל, במבנה ארעי שהוקצה ע"י המועצה המקומית גבעת שמואל.

לתפילות מגיעים מתפללים מכל הגילאים ומכל העדות (אשכנזים ובני עדות המזרח, כיפות סרוגות, וחרדים), גם מהישובים הסמוכים בני ברק, קריית אונו, רמת גן, פתח תקווה, וסטודנטים מאוניברסיטת

בר-אילן הסמוכה (סטודנטים בני הארץ ובני חוץ לארץ). בין המתפללים ילידי הארץ וחוץ לארץ, בוגרי ישיבות ואולפנות ,אקדמאים, רופאים, עורכי דין, מקצועות חופשיים.

במהלך השבוע מתקיימות תפילות ופעילויות מגוונות מידי יום ביומו (מספר מנייני שחרית, מנחה ומספר מנייני ערבית, דף יומי, חוגים, שיעורים וערבי עיון מיוחדים) למבוגרים ושיעורים מיוחדים לילדים.

קיימת ועדת אירוח אשר תפקידה לארח מידי שבת בשבתו ובחגים לסעודות שבת וחג את כל הסטודנטים החפצים בכך.

מאז יסוד בית הכנסת התארחו בבית הכנסת רשימה ארוכה של עשרות רבות של רבנים, ראשי ישיבות, אישי ציבור מן הפוליטיקה ומן הצבא ואנשים מתחום החזנות והמוסיקה היהודית.

בית הכנסת שם לו לאחת ממטרותיו לעודד ולחזק קהילות שנמצאות במצוקה ביטחונית. לדוגמא:

המניין קיים תפילה חגיגית בחוה"מ סוכות ברחבת מערת המכפלה בליווי מוסא ברלין ותזמורתו על פי הזמנת הישוב היהודי בחברון.

קיימת קופת גמ"ח לרווחת כלל הציבור.

קיימת ספרייה תורנית של ספרים וקלטות העומדים לרשות כלל הציבור לעיון והשאלה.

השילוב של מגוון הפעילויות המוזכרות לעיל מביא לתופעה המיוחדת במינה של "עלייה לרגל" של ציבור מגוון ורב שמשתתף בקביעות בתפילות . (תופעה מדהימה במינה שציבור "חרדי" מגיע מישוב שכן בקביעות להתפלל ביחד עם "כיפות סרוגות").

בשל הביקוש הרב, צר המקום מלהכיל את באי שעריו ולכן מתפללים רבים נאלצים מידי שבת לעמוד במעברים או אף נאלצים לעמוד מחוץ למבנה הארעי הקיים.

על מנת שנוכל לקיים את הפעילויות המנויות לעיל לרווחת כלל הציבור הפוקד בהמוניו את המרכז ואף להגדילם, אנו שואפים להקים אכסניה שתהיה ראויה ומתאימה לצרכים הרבים ו"הגדולים" (תרתי משמע) של המרכז התורני-רוחני.

מכתבו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב ישראל וייס

2007-02-19T09:37:00.001+02:00

מכתבו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב ישראל וייס על מניין קרליבך - לכו נרננה בגבעת שמואל

המטה הכללי

הרבנות הצבאית הראשית

לשכת הרב הראשי לצה"ל

בס"ד, ב' באב תשס"ג

לגבאי ומתפללי ביכ"נ "לכו נרננה" – ברכות ה' עליכם.

יקירי! קנאה, היא מידה ואינה מידה, לא אחת היא מתחברת אף לגוונים שבשלילה ועם זאת, אני מקנא בכם. מקנא על הזכות הגדולה שניתנה לכם, ליצוק את צקון לחשכם לבורא עולם, בדרך יחודית, יהודית ועילאית, דרכו של ביכ"נ "לכו נרננה".

שני עוגנים לי בגבעת שמואל, והם שתי בנותי הנשואות. העוגן השלישי, והוא חזק לא פחות, משלים לחוט משולש, שלא במהרה ינתק... והוא ביכ"נ "לכו נרננה".

זה שנים אחדות, שאני עוקב אחרי ההלכה הפסוקה, של "מוסיף והולך" שמתקיימת ב"ה בבית המקדש המעט שיש לכם, לא מעט הוא המקדש הזה כי-אם הרבה, הרבה מאוד.

לא, לא מפריע לי ולא כלום בביהכ"נ שלכם, לא הצריף ולא מיקומו, לא החום ולא הקור, לא הצפיפות ולא כסאות הפלסטיק "המרופדים" לא מפריע לי כאמור ולא כלום, שכן כשהתפילה מרופדת ביראת שמים ובנשמה מאירה כשלכם, הכל מפיק אור נוגה של קרבת אלוקים.

דומה שמעולם לא אמר אצלכם מתפלל "צר לי המקום" וכולם כאן חשים כבתחושת המקדש "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", שכן המקום אצלכם בתחושותי, הוא המקום האמיתי, הוא הקב"ה. אני חש שמעולם לא זזה מן המקום הזה לא רק שמחה, כי אם שכינה.

אני מאמין באמת שאין כל התפסה למושגי החומר, במקום כשלכם.

במקום בו מצויה נשמה – כשלכם.

דבקות חברים – כשלכם.

שלהבת – כשלכם.

שירה – כשלכם.

תפילה - כשלכם.

תורה – כשלכם.

ריקוד, פיזוז, ריחוף ומחיאת כף – כשלכם.

שלא כבמחוזות אחרים, בהם מוביל החזן את הציבור שהוא שליחם, במקומכם, מוביל הציבור את החזן, שכן כאן, כולם כשליחי ציבור המה. והציבור הנפלא הזה הוא תלכיד אנושי של נשים וגברים, ילדים וילדות – ששרים ומתפללים בקול אחד, במנגינה אחת, בנשימה ובנשמה אחת, והכל כמו-גם הקול, יוצא כבמתוך מיתר אחד, אל-מול המנצח האלוקי, כשאתם, מתפללים יקרים, המנצחים האמיתיים.

יקירי, אתם בעיני, החרדים האמיתיים, שכן לא הלבוש יוצר את ההגדרה, כי-אם התוך, הפנים, השורש, המהות, הכוונה, ההוצאה אל הפועל והיישום. אתם החרדים לדבר ה', חרדים לקידוש ה'. אתם חרדים למילה המותרת ועוד יותר לזו המיותרת, אתם המאור האמיתי.

יורשה לי לחזק את ידכם ולאמץ את כוחכם, למען יתקבלו תפילותיכם לרצון לפני אדון כל.

הרב ישראל וייס, תת-אלוף

הרב הראשי לצה"ל

הנחת אבן הפינה לבית הכנסת

2007-02-19T09:37:00.000+02:00

את יתר התמונות ניתן לראות בקישור הבא - הנחת אבן הפינה

כמו כן ניתן לראות תמונות מאירועי בית הכנסת בקישור הזה

הרב הראשי לישראל הרב מצגר במכתב לבית הכנסת

2007-02-19T09:35:00.000+02:00

מכתבו של הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר אחרי ביקור בבית כנסת לכו נרננה - קרליבך בגבעת שמואל

בס"ד, כ' כסלו, תשס"ד
15 דצמבר, 2003

לכבוד
ד"ר ברוך קפלן
בית הכנסת לכו נרננה
גבעת שמואל

שלום רב,

באתי בזה להודות, להוקיר ולהעריך את יוזמת קהילתכם "לכו נרננה", לעבוד את ה' הן בבחינת "הבוחר בשירי זמרה" והן בבחינת "הבוחר בתורה..." שכן בקהילתכם קול הרינה והתפילה נשמע למרחקים וקול התורה נשמע אף הוא לרבים מאחינו בני ישראל המצויים באזור "גבעת שמואל" ונהנים משיעורי תורה מפי טובי תלמידי החכמים שבמקומכם.

היה מרגש ומחמם את הלב לראות ולשמוע אל הרינה ואל התפילה הכיצד הרב ר' שלמה מנצח על המקהלה הגדולה בעולם (“כן ירבו”), בטוב טעם ודעת בחן ובנועם. ראוי לציין כי ניהול קהילתכם ותפילתכם המיוחדת קנו שם טוב ומיוחד ברחבי הארץ כולה.

ברכותיי מעומקא דליבא שחפץ ה' בידכם יצלח להרבות חיילים לאורייתא בדרככם המיוחדת בעבודת ה'. ויה"ר שתמשיכו לקיים את דברי הפסוק "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", אכי"ר.

בכבוד רב,

יונה מצגר
הרב הראשי לישראל

משה שטרן מספר במקור ראשון על לכו נרננה

2007-02-19T09:32:00.000+02:00

...יהודי שהגיע אשתקד לגיל הגבורות התארח בשבת בבית חתנו, בשנות החמישים לחייו, שעבר להתגורר בגבעת שמואל החדשה ממש לאחרונה. בליל שבת לקח המארח את אורחו להתפלל במניין קרליבך המקומי, שכבר זכה לשם ולתהילה, ושעליו מספרים כי הרוצה לתפוס מקום אפילו בעמידה ובירכתי ההיכל, חייב להקדים ולבוא. ובכן הגיע האורח, יליד לודז' שבפולין שעבר את אימי השואה וראה דבר או שניים בחייו, אל התפילה. לאחריה סיכם: מעולם לא התרגשתי כל כך בתפילה. סבא שלי - כן, זה האיש - מקורב לחסידות הוא ובכל זאת לא נתקל מימיו בתפילה כה מרגשת כתפילת "מניין קרליבך" בגבעת שמואל

באה לבקר במניין והתאהבה Jerusalem Postכתבת ה

2007-02-19T09:26:00.000+02:00

הכתבה פורסמה באתר של העיתון במסגרת סקירה של בתי כנסת בארץ שכללה גם את מניין קרליבך - לכו נרננה בגבעת שמואל

Synagogue Review: Hippies in suits

Marion Fischel, THE JERUSALEM POST

Jun. 19, 2005

I attended services at Lehu Niranena Synagogue ("let us go up and sing") in Givat Shmuel three years ago, and was impressed by the depth and beauty I found there, telling all and sundry that I thought it was "the best Carlebach minyan I had ever attended" (and let me say that I love them all).

I never forgot that Shabbat and often wondered if it was really as amazing as the pictures in my mind, or if my memory could have been playing tricks with me, since so many things seem larger than life with distance and nostalgia.

When, in the interests of writing a synagogue review, I requested to spend Shabbat there once again, I arrived full of objectivity, yet I came away once again with the same sense of awe and mystery.

What, I wondered, was the magic ingredient? What was it that made a synagogue in a dormitory suburb, in a simple caravan, with a core congregation of National Religious professionals, both sabras and olim, explode into an oasis of spirituality as soon as the services began? And what made the euphoric feeling of "Shabbes" remain throughout the entire 26 hours, what made me want to get up early and not miss a single service?

Obviously the music of the prayers was a key feature in my enjoyment. Tunes are varied; the standard Carlebach repertoire is mixed with melodies by Jerusalemite Haim David Saracik as well as those traditional to other hassidic sects such as Gur.

Perhaps it is the warm welcome offered by the community. There are three Anglo families on the hospitality committee, I was honored to be invited to the homes of all three.

One of these families is that of American-born Dr. Baruch Kaplan, who, in 1998 found himself walking
several kilometers to the Ramat Gan Yeshiva every Friday night with his neighbor Israeli Shlomo Galernter, to attend services enlivened by the familiar Carlebach tunes they had come to know and love. Kaplan and Galernter asked themselves – and each other – why they couldn't have such a minyan closer to home.

Forming a partnership, they consulted their local religious council and were allocated a tiny caravan in Givat Shmuel. They began with Friday night services, progressing rapidly to such an extent that they were eventually assigned a larger caravan in the courtyard of the Moreshet Zevulun Mamlachti Dati school.

Today Givat Shmuel, which lies at the intersection of Bnai Brak, Petah Tikva, Givatayim and Ramat Gan is home to probably the largest and most popular Carlebach minyan in the country. Their Shabbat services accommodate 400-450 participants on a Friday night, 100 of whom have to pray outside. On weekdays there are five morning minyans and another three for mincha and ma'ariv. The community has plans for a larger space of its own, and is presently raising funds to make its dream come true.

Famous visitors to pass through the doors of Lehu Niranena's 160 sq.m caravan in recent years include Chief Rabbi of the IDF Israel Weiss, former chief rabbi Israel Lau, Rabbi Yaakov Ariel, various leading rosh yeshivas including rabbis Haim Sabbato, Elisha Aviner, Mordechai Greenberg and scholar and physician Avraham Steinberg.

Sitting at the Kaplan's table with their delightful children, I tried to understand what was so special about Lehu Niranena.

"We are not democratic," says Kaplan, "what we have in the synagogue is a strong leadership. There is constant direction, and the shul policies can't change depending on new committees elected annually."

And because there is no democracy, no one can vote against the policy that there are no name places on the seats and they are filled on a first come first serve basis, except on Jewish holidays, when places must be booked in advance.

The feeling is that there is not one shaliach tzibur, but that everyone actively participates in the davening.

Perhaps I could conclude that in some cases, a lack of democracy actually pays.

The core community combines with students from neighboring Bar Ilan University, soldiers, teenagers, hasidim and haredim from Bnei Brak, and anyone who cares to drop in. Both the situation of Givat Shmuel and Lehu Niranena's well-publicized open door policy ensure a constant stream of new attendees. Children of all ages are welcome and their silence during prayer is ensured – as is that of anyone who might be tempted to catch up on the week's news – both by an abundance of polite signs requesting quiet and constant shushing, says Kaplan's wife Koti, also a doctor.

Kaplan, who in his non-Shabbat mode is a dermatologic surgeon specializing in skin cancer (in fact, one of the three American-certified Moh's surgeons in the country) defines his dedication to both his pursuits, "As a physician you are committed to healing both the physical and spiritual."

A resident of the Old City of Jerusalem spent Shabbat in Givat Shmuel recently and told me that what he found special was the fact that although the participants were Carlebachniks, they didn't "hang out all day long playing guitar and saying 'gevalt,'" (a classic caricature of the Carlebach type), they were not hippies, but professional people with busy careers and full lives. Interestingly enough, Kaplan had also told me that one of the visiting rabbis had once defined the congregants of Lehu Niranena as "hippies in suits."

But does all this add up, and what is the secret ingredient? I would say it is the spirit of Shabbat. During my stay I was reminded of a tale about the Baal Shem Tov, who sent one of his hassidim on a journey. The hassid was shipwrecked on an island, which while containing buildings, was completely deserted. Only once the Shabbat came in did the island come to life in the most exquisite way.

That is not to say that Givat Shmuel was deserted before Shabbat. On the contrary, this Tel Aviv suburb has a lively population of 22,000. But the magical feeling that descended upon it like a Shabbat blanket when the evening prayer began is illustrated by that story.

But don't take my word for it. Call Baruch and Lisita Schreiber on (03) 532 0550, Yossi and Mona Schreiber on (03) 532 3576, Shlomo Galernter on (03) 532 0832 or email Baruch and Koti Kaplan at bk@012.net.il, and find out for yourself.

מניין שווה / יהודית גורפיין

2007-02-19T09:24:00.000+02:00

ערב סוכות ה'תשס"ג יהודית גריפין החליטה לפרגן למניין באלו הדברים:

"דבקות בכיפה שבגבעה
אחרי 55 שנות ציונות-דתית, היכן כדאי להתפלל?

לא "אוהל נחמה", לא "יקר", לא בית הכנסת הגדול בירושלים, לא התפילה בישיבת "הר עציון", לא בישיבת "מעלות אליהו" בתל אביב, לא מניין הצעירים ב"הלל" שברמת גן, ולא התפילה ב"בית בגנו" בבני ברק, לא "יאנג יזרעאל" בפתח תקווה, נתניה, רעננה ואחרים לוקחים את המקום הראשון בתפילה הכי שווה. כל מי שמנינו פה – כולם מניינים "טובים", מצוינים ומומלצים. אבל הכי שווה? – המניין "לכו נרננה" שבגבעת שמואל... "

מכל המניינים ובתי הכנסת מצאתי אחד מפתיע. כ- 150 גברים עומדים דחוסים, שרים ומתנועעים בדבקות שלא הייתה מביישת אף חצר חסידית. מעבר לפרגוד יושבות 90 נשים. המתפללים – בני כל הגילאים – מייצגים שלושה דורות. על כל פיסת רצפה פנויה עומדות נשים נוספות, כאלה שלא היית חושב שבראש מעייניהם בערב שבת זה להתלבש ולהגיע מוקדם ככל האפשר לבית הכנסת, כדי לתפוס מקום (הרי הן נשים!). ובכל זאת – מיד עם הדלקת הנרות הן רצות לתפילה. ההמון הזה, הדבוק לגוש אחד של מתפללים, גולש מעבר לקרוואן. עוד כ- 100 נשים מעטרות את צידו האחד, ועוד כ- 100 גברים מצידו השני. אין איש מדבר. אין תינוק פוצה פה ליילל. להיפך, מבחוץ עומדות אמהות צעירות ומתפללות ליד עגלות תינוקיהן, שמתבוננים בשלווה מסביב ונהנים מהרוגע של התפילה. ממש הפלא ופלא. תשומת הלב של קהל המתפללים נשואה אל התפילה בכוונה, אל הניגון המתוק של קרליבך, אל השירה העדינה.

זהו מניין קרליבך "לכו נרננה", שעומד באמצע המגרש החולי של בית הספר על שם "זבולון המר" בגבעת שמואל. כל המתפללים חובשי כיפות סרוגות (למעט כמה חרדים שגילו את האטרקציה ומגיעים מבני ברק הסמוכה). כולם בני אדם כמוני וכמוכם, ואני חושבת לעצמי למה פה יש תפילה מהסוג שאתה חולם עליו? למה פה הם מצליחים לא לדבר, ושרים כל כך יפה? איך זה שבנות טיפש עשרה, למרות מחלצותיהן, עיניהן נתונות לסידור, ומרוכזות במשמעות המילים?

בבית הכנסת של צעירים בו אני מתפללת – מדובר באותו הציבור: צעירים בני עשרים עד שלושים, בוגרי "בר אילן" ודומיה, בוגרי המוסדות התורניים של הציונות הדתית ופטפוטיה (ראה ערך "התפילה בסניף" מימי "בני עקיבא"), כאלה שעובדים קשה ומתפרנסים לא רע, שיש להם ילדים קטנים ואולי גם משכנתא. כאלה שעייפים מהשבוע ומחכים לשבת. בית הכנסת שלנו הרבה יותר יפה ומרווח. הרבה דולרים הושקעו בין כתליו ובספסליו. ובכל זאת, ב"לכו נרננה" יוצאת התפילה של שבת קצת אחרת. לצעירים פה יש אולי משכנתא יותר גבוהה, והם אמורים להיות מוטרדים יותר ממי שחי בשכונה דתית עם מחירים הגיוניים, ובכל זאת, הם לא מחליפים מידע עם חבריהם במהלך התפילה, לא הלצות ולא עדכונים. תפילה – נטו. אולי, בעצם, בגלל הנדל"ן הגבוה באזור, הם צריכים להתפלל יותר בכוונה.