"דבקות בכיפה שבגבעה
אחרי 55 שנות ציונות-דתית, היכן כדאי להתפלל?
לא "אוהל נחמה", לא "יקר", לא בית הכנסת הגדול בירושלים, לא התפילה בישיבת "הר עציון", לא בישיבת "מעלות אליהו" בתל אביב, לא מניין הצעירים ב"הלל" שברמת גן, ולא התפילה ב"בית בגנו" בבני ברק, לא "יאנג יזרעאל" בפתח תקווה, נתניה, רעננה ואחרים לוקחים את המקום הראשון בתפילה הכי שווה. כל מי שמנינו פה – כולם מניינים "טובים", מצוינים ומומלצים. אבל הכי שווה? – המניין "לכו נרננה" שבגבעת שמואל... "
מכל המניינים ובתי הכנסת מצאתי אחד מפתיע. כ- 150 גברים עומדים דחוסים, שרים ומתנועעים בדבקות שלא הייתה מביישת אף חצר חסידית. מעבר לפרגוד יושבות 90 נשים. המתפללים – בני כל הגילאים – מייצגים שלושה דורות. על כל פיסת רצפה פנויה עומדות נשים נוספות, כאלה שלא היית חושב שבראש מעייניהם בערב שבת זה להתלבש ולהגיע מוקדם ככל האפשר לבית הכנסת, כדי לתפוס מקום (הרי הן נשים!). ובכל זאת – מיד עם הדלקת הנרות הן רצות לתפילה. ההמון הזה, הדבוק לגוש אחד של מתפללים, גולש מעבר לקרוואן. עוד כ- 100 נשים מעטרות את צידו האחד, ועוד כ- 100 גברים מצידו השני. אין איש מדבר. אין תינוק פוצה פה ליילל. להיפך, מבחוץ עומדות אמהות צעירות ומתפללות ליד עגלות תינוקיהן, שמתבוננים בשלווה מסביב ונהנים מהרוגע של התפילה. ממש הפלא ופלא. תשומת הלב של קהל המתפללים נשואה אל התפילה בכוונה, אל הניגון המתוק של קרליבך, אל השירה העדינה.
זהו מניין קרליבך "לכו נרננה", שעומד באמצע המגרש החולי של בית הספר על שם "זבולון המר" בגבעת שמואל. כל המתפללים חובשי כיפות סרוגות (למעט כמה חרדים שגילו את האטרקציה ומגיעים מבני ברק הסמוכה). כולם בני אדם כמוני וכמוכם, ואני חושבת לעצמי למה פה יש תפילה מהסוג שאתה חולם עליו? למה פה הם מצליחים לא לדבר, ושרים כל כך יפה? איך זה שבנות טיפש עשרה, למרות מחלצותיהן, עיניהן נתונות לסידור, ומרוכזות במשמעות המילים?
בבית הכנסת של צעירים בו אני מתפללת – מדובר באותו הציבור: צעירים בני עשרים עד שלושים, בוגרי "בר אילן" ודומיה, בוגרי המוסדות התורניים של הציונות הדתית ופטפוטיה (ראה ערך "התפילה בסניף" מימי "בני עקיבא"), כאלה שעובדים קשה ומתפרנסים לא רע, שיש להם ילדים קטנים ואולי גם משכנתא. כאלה שעייפים מהשבוע ומחכים לשבת. בית הכנסת שלנו הרבה יותר יפה ומרווח. הרבה דולרים הושקעו בין כתליו ובספסליו. ובכל זאת, ב"לכו נרננה" יוצאת התפילה של שבת קצת אחרת. לצעירים פה יש אולי משכנתא יותר גבוהה, והם אמורים להיות מוטרדים יותר ממי שחי בשכונה דתית עם מחירים הגיוניים, ובכל זאת, הם לא מחליפים מידע עם חבריהם במהלך התפילה, לא הלצות ולא עדכונים. תפילה – נטו. אולי, בעצם, בגלל הנדל"ן הגבוה באזור, הם צריכים להתפלל יותר בכוונה.
